24.10.2020
סיפור חייו של מאיר ניטרמן

סיפור חייו של מאיר ניטרמן

ארץ מוצא: פולין
שנת לידה: 1923
גיל: 89
שנת עלייה: 1946

 

בדיחה:


יהודי אחד יושב בסאונה וצועק לחברו אשר בחוץ:  "רע לי, רע לי". החבר עונה: אז מה? לכולם רע. כעבור כמה דקות יורד החבר לסאונה ומוצא את היהודי מת. שואל אותו החבר: למה לא אמרת שרע לך יותר משרע לכולם?

 

טרם הגעתי ארצה:


נולדתי בשנת 1923 בוורשה, פולין. אבי היה סנדלר ואימי עבדה כתופרת. היינו 8 ילדים, 5 בנים ו-3 בנות. הוריי התפרנסו בכבוד, שמרנו על אורח חיים דתי ולא חסר לנו דבר.
אבי היה אדם דתי מאוד, למדתי תורה בחדר ואח"כ בישיבה. יחד עם זאת היו לי חברים גויים רבים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כול מה שתיארתי קודם נמחק. בספטמבר 1939 התחילו הגרמנים בהפצצות על וורשה וכבשו את העיר. בזמן ההפצצות נהרגו אנשים רבים. אני נפצעתי ברגלי שלא החלימה עד היום.
סיפור חייו של מאיר ניטרמן | אתגר סיעודהגרמנים הפכו את העיר לגטו. חיינו כמו בכלא, אפשרו לנו להסתובב רק בחצר עד השעה 18:00 בערב בלבד. הרגשתי פחד גדול בלב. לא היה דבר בחנויות, היה רעב גדול. חבריי הגויים נכנסו דרך הביוב מצידו השני של הגטו והעבירו לי לחם ותפוחי אדמה.
בתחילת שנת 1941 הגרמנים נתנו הוראה ל"יודנרט" לארגן קבוצת יהודים לעבודה מחוץ לגטו. ה"יודנרט" פינו בפקודת הגרמנים בתי יהודים, כסף וזהב. חבר שלי השתייך לארגון זה, בטעות נשברה לו מראה בפינוי. חייל גרמני ירה בו והרג אותו מול העיניים שלי, בכיתי בלב כי לא יכולתי לבכות בקול רם.
אבי, גם הוא הופיע ברשימת הנשלחים לעבודה מחוץ לגטו. ביקשתי רשות מאימי ללכת במקומו. אני הלכתי ואימא לא הפסיקה לבכות. תפקידנו היה לחפור תעלות לאורך גבול פולין-רוסיה, בתנאים קשים מאוד ובקור אימים. עבודות אלו נמשכו 4 חודשים. לאחר מכן הועברנו ללובלין לבצע עבודות בנייה ואת הנורא מכול הבנו רק בדיעבד, בנינו את מחנה הריכוז "מיידנק". במחנה הריכוז עבדתי כחודש ושוב הועברתי להמשך עבודות בגבול.
מתוך פחד וייאוש החלטתי אני ושלושה מחבריי לברוח לרוסיה. היו 15 מטרים של שטח ניטראלי בגבול. הגרמנים הרגו את חבריי שנכנסו לשטח הניטראלי מול העיניים שלי. עברתי ברגל 11 גדרות תיל קוצני, ידי נמלאו בדם. אני זוכר את רעש נביחות הכלבים של הגרמנים. הגרמנים התחילו לירות וצעקו: "צוריק" שמשמעו בעברית- תחזור בחזרה. החלטתי שלא אחזור, אם זהו גורלי שיהרגו אותי כאן. הגעתי לגבול הרוסי, החיילים הרוסים השכיבו אותי על הקרקע וביקשו שאשים ידיים על הראש. אזקו אותי באזיקים. החיילים רכבו על סוסים ואנחנו אחריהם. הם אמרו לי: "צעד ימינה צעד שמאלה ואנחנו הורגים אותך במקום". לאחר מעצר של לילה הובלתי ברכבת לעיר "לבוב" שבאוקראינה. נשפטתי ע"י ה"טרויקה" לשלוש וחצי שנות מאסר באשמת ריגול, והועברתי לסיביר עד שנת 1944.
כל משפחתי נספתה בשואה למעט אחי הבכור (כך התברר לי בדיעבד). לצערי הרב, כול ניסיונותיי לברר יותר על דרכם האחרונה עלו בתוהו.
שנתיים לאחר ששוחררתי מבית הכלא, הלכתי לבית קולנוע בקזחסטן. ראיתי שם את מוסיה, וביקשתי את ידה מההורים. התחתנו לאחר חצי שנה במסיבה צנועה בבית, וקיבלנו אישור לחזור בחזרה לפולין. כאשר אשתי כרעה ללדת, הלכתי ברחובות וחיפשתי מיילדת דוברת רוסית. לפתע ראיתי מולי אדם אשר זיהיתי מייד כאחי הבכור. הוא חשב שהשתגעתי: כאשר פניתי אליו וציינתי את קרבתנו המשפחתית מרוב התרגשות אמרתי ששמי הוא מישה, אך כעבור רגעים מספר, הבנתי שהוא לא מכיר אותי בשם זה והוספתי את השם שנתנו לי הוריי – מאיר. הוא התרגש מאוד, התחבקנו ארוכות ואחזנו חזק אחד בשני מתוך הכרה וידיעה שנותרנו אחרונים ממשפחתנו.

 

סיפור העלייה שלי והחיים בארץ:


אחי השתייך לארגון "ההגנה" שפעל בפולין להעלאת יהודים לא"י. בשנת 1946 הוא עלה ארצה. אני השתייכתי לתנועת "השומר הצעיר" וכשהייתי בן 23 הצטרפתי לאחי ועליתי ארצה. חיינו בארץ 30 שנים בחיפה. כעבור 30 שנים חזרתי לגור בקזחסטן לבקשת אשתי. אשתי נפטרה בשנת 1990 ממחלה קשה, ואני חזרתי ארצה שוב. הפעם עד ליום מותי.

סיפור חייו של מאיר ניטרמן | אתגר סיעוד

מסר לחיים:

לחיים שלנו אין מחיר. לא לשכוח את העבר, אבל תמיד להיות עם הפנים לעתיד.

סיפור חייו של מאיר ניטרמן | אתגר סיעוד