23.10.2020
סיפור חייהן של התאומות אנה ופולינה

סיפור חייהן של התאומות אנה ופולינה

גולדמן אנה וקובליק פולינה

ארץ מוצא: אוקראינה

שנת לידה: 1929

גיל: 83

שנת עלייה: 1994

 

 

בדיחה:

 

 חולה הגיע לרופא ואומר לו: "אני כל כך חולה, אני חייב למות". הרופא בודק אותו ואומר לו: "לא מצאתי שוב דבר חמור, אבל אם אתה חייב למות, אז תמות".

 

 

טרם הגענו ארצה:

 

נולדנו בשנת 1929 זוג אחיות תאומות, בעיר נובוגרד וולינסק שבאוקראינה.  אימא הייתה עקרת בית ואבא מנהל מחסן של פירות וירקות. עד לגיל 12 למדנו בביה"ס וחיינו לא רע.

כשהיינו בנות 12 פרצה המלחמה. בקושי רב אנו נזכרות בימי המלחמה הקשים. בקיץ 1941 בעודנו במחנה קיץ, ביום שטוף שמש "נחתה" עלינו המלחמה כ"רעם ביום בהיר". קולות ההפצצות נשמעו מכל עבר וכלל לא הבנו במה מדובר. חשבנו שתוך יום יומיים יסתיים הכול, אך הסיוט נמשך 5 שנים ארוכות וקשות.

תוך ימים ספורים הגיע אבי ואסף אותנו הביתה, הוכנו בתדהמה, אבי חפר בור גדול באדמה כדי להסתיר אותנו שם בזמן ההפצצות, נשארנו שם במשך שבוע ימים, ואז הגיעה ההודעה שצריך לעזוב את המקום.

אבינו גויס לצבא, ואנו הגענו עם אימא עד לקייב בקרון מלא בבעלי חיים ובאנשים נמלטים. הצפיפות בקרון הייתה קשה עד שאימי השאירה אותנו שם על מנת לחפש עבורנו מקום בקרון אחר. לפתע הרכבת התחילה לנוע ונותרנו לבד, שתי אחיות תאומות אוחזות ידיים, ללא בגדים ומזון וללא אימא. הרכבת האיצה כול הזמן אל מקום לא ידוע. לאחר מספר שעות של נסיעה בהן היו כמה עצירות, החלטנו לרדת עם קבוצת אנשים קטנה.

נותרנו עומדות המומות במקום זר ולא מוכר. עוברי אורח שרצו לעזור שאלו מי אנחנו ועם מי נסענו. גמגמנו, בכינו ולא יכולנו להשיב על שאלותיהם. לראשונה שמענו את המילה "יתומות". כך הגענו כמו ילדים רבים שנותרו ללא הוריהם לעיירה "זמינסקייה". נשלחנו למשפחה זרה ומנוכרת שעוסקת בחקלאות. המשפחה הורתה לנו לעבוד במשק. היה קושי עצום להסתגל לאנשים זרים, למקום החדש ולעבודה הקשה, אך למרות הכול ב"דם יזע  ודמעות" עמלנו תמורת לחמנו.

הקיץ חלף ועם תחילת שנת הלימודים נשלחנו לבית הספר המקומי שהיה במרחק 5 ק"מ ממקום מגורינו. בחורף, בקור העז, הלכנו לביה"ס ברגל מידי יום, כך היה במשך שנתיים. חיינו בדוחק, עם מזון בסיסי בלבד. פולינה הייתה חולה מאוד ולא הייתה אפשרות לממן תרופות או אשפוז. תודות לאלוקים היא נותרה בחיים.

באחד הימים במהלך הלימודים נכנס מנהל בית הספר לכיתה והודיע שאימי חיה ומחפשת אותנו. הוא סיפר שהיא ממתינה לנו בעיירה סמוכה הנמצאת כ- 30 ק"מ ממקום המצאנו. בחוץ שרר קור אימים וברגל לא ניתן היה להגיע, לאחר בכי קורע לב ותחנונים הובילו אותנו בסוס ועגלה, ובחשכה נסענו בדרך לא דרך אל אימנו. לא ניתן לתאר את האושר שהציף אותנו כל הדרך. אימא חיכתה לנו בתחנת חיפוש שנקראת "בוגורוסלאן". המפגש עם אימא היה כל כך מרגש, התחבקנו בחוזקה ולא יכולנו לשחרר את אחיזתנו רק מהפחד שנשוב וניפרד. קהל רב התקבץ סביבנו ובכה איתנו יחד מהתרגשות. הסתבר שבמשך שנתיים היא חיפשה אחרינו.

המשכנו משם עם אימא לאוזבקיסטן לעיר אנציג'אן, שם עבדנו בבית חרושת לייצור מכסים לקופסאות שימורים. תחושת הרעב ליוותה אותנו תמיד, אך לא אפשרו לנו לאכול מתכולת קופסאות השימורים. מפעם לפעם קיבלנו שאריות שלא השביעו אותנו כלל. עד היום אנו מרגישות לעיתים את טעם השאריות בפינו. ארוחת הצהריים שלנו כללה סלק סוכר. בבית מידי פעם אכלנו עגבניות מיובשות שאספנו בשדות וייבשנו לימים קשים יותר.

בתום המלחמה שבנו הביתה לאוקראינה, החורבן שרר בכל מקום. תחילה התקשינו לזהות את עיר הולדתנו. הכול היה שומם וחרב ונדרשו כמה שנים על מנת ל"השיב את הסדר על כנו". למזלנו הרב אבי שרד את המלחמה וחזר בריא ושלם. לאחר זמן מה אימי חלתה ונפטרה.

החיים נמשכו ורכשנו השכלה גבוהה – אנה סיימה תואר ראשון ברפואה בשנת 1951, ופולינה סיימה את לימודיה כחוקרת בבית משפט בשנת 1950.

אנה הכירה את בעלה בשנת 1947 במועדון ריקודים, הוא ניגש אליה וכעבור ימים ספורים התחתנו ועברו לגור במוסקבה.
פולינה אף היא הכירה את בעלה בשנת 1947, הוא הגיע לבקר את קרוב משפחתו בעיר בה היא גרה, גם הם התחתנו מיד כמקובל באותם ימים ועברו לגור בעיר אחרת.


סיפור העלייה שלנו והחיים בארץ:


פולינה הגיעה ארצה בשנת 1990, למגדל העמק וגרה בשכירות עם בנה. אנה הגיעה בעקבותיה 4 שנים מאוחר יותר. כעבור מספר שנים, האחיות לא נפרדות שוב ושתיהן חיות בדירות פרטיות בדיור מוגן משותף במגדל העמק.

לאנה בן אחד ו-2 נכדים במוסקבה. פולינה שכלה את בנה היחיד, פליקס ז"ל- הוא נפטר ממחלה קשה לאחר העלייה ארצה. שני נכדיה עודם גרים במגדל העמק ומגיעים לבקרה לעיתים קרובות.

אנה ופולינה: "כל חיינו לא נפרדנו האחת מהשנייה. אנו מאוד מרוצות מהחיים בארץ. תודה למדינת ישראל על כול העזרה שניתנת לנו".


 

 

 

 

 

 

 



מסר לחיים:


פולינה- הבריאות חשובה יותר מכול דבר אחר, יש לשמור עליה. בריאות פיזית מתחילה בבריאות נפשית.
אנה- כולי תקווה שלא נדע עוד מלחמות, ולא נזכה לחוות קשיים דומים לעולם.  לתת כבוד להורים ולכלל המבוגרים, ולזכור את אלו שהלכו ואינם, בזכותם אנו כאן.