23.10.2020
סיפור חייהם של יוסף ושרה מלול

סיפור חייהם של יוסף ושרה מלול

ארץ מוצא: מרוקו

שנת לידה: 1929 (שרה), 1926 (יוסף)

גיל: 83 (שרה), 86 (יוסף)

שנת עלייה: 1955

 

בדיחה:

שרה: גוי עשיר מאוד לא ידע לאן כספיו "הולכים", למרות שהיו לי יועצים ורואי החשבון מהטובים בעולם. פגש אותו יהודי אחד ואמר לו: "בוא אליי מחר ואומר לך כמה כסף יש לך והיכן הוא". למחרת נפגשו השניים, הביא לו היהודי חתיכת בד, חוט ואדמסיפור חייהם של יוסף ושרה מלול | אתגר סיעודה. אמר לו היהודי: "אתה רואה, פה באדמה ייקבר הכול. אין לך דבר. רק מעשיך הטובים נשארים בעולם".

טרם הגענו ארצה:

כאשר נכנסתי לביתם של יוסף ושרה, נמלאתי תחושת חמימות. על הקיר תלויה תמונה משפחתית גדולה שכותרתה: "משפחת מלול 5 דורות של אהבה". את התמונה הזאת קיבלו שרה ויוסף לא מכבר, בטכס מרגש מילדיהם, נכדיהם וניניהם לרגל חגיגת 60 שנות נישואים.
שרה: נולדתי בשנת 1929 בעיר תטואן שבמרוקו הספרדית. אימי הייתה עקרת בית ואבי פועל בניין. אמי עברה הפלות רבות. היינו 3 ילדים ואני הבכורה.
יוסף: "בשבילי היא הטובה מכולם, רק אותה רציתי".
שרה: לא חסר לנו דבר, למדתי בביה"ס ושמחתי בחיק משפחתי. כשפרצה המלחמה לקחו את כל יהודי העיר ואסרו אותם. גם את דוד שלי לקחו לבית הסוהר. הוא לא עשה דבר. בבית הסוהר הוא איבד את דעתו.
יוסף: נולדתי במחוז טנג'ר בצפון מרוקו. אימי הייתה עקרת בית ואבי סיפק אוכל לעובדי אוניות צרפתיות. היינו 4 אחים ו-2 אחיות. אני הייתי הילד השני.  
הייתי תלמיד ישיבה וכשבגרתי עבדתי בבית דפוס. אהבתי מאוד כדורגל ובילויים. יום אחד הגיע רב העיר אליי ואמר לי: "חלמתי שאתה מתחתן עם האישה הזאת". אפילו לא הכרתי אותה. את דבריו אני לא שוכח עד היום. וכך היה, ניגשתי אליה והזמנתי אותה לטייל עימי. אביה היה מאוד קפדן וחשש לשלומה. בכל ערב היינו יוצאים לקולנוע. אביה תמיד הציב שעת חזרה הביתה. כעבור 3 שנות חברות, התחתנו וגרנו בטנג'ר, שם נולדה אילנה, ביתנו הבכורה. כאשר אילנה הייתה בת שנה וחצי עלינו ארצה.

 


סיפור העלייה שלנו והחיים בארץ:


יוסף: בשנת 1955 הייתה התקוממות של הערבים בכל מחוז טנג'ר. הערבים במרוקו ביקשו את חירותם, והרגו יהודים רבים. עלינו יחד עם הורינו וביתנו ארצה. סיפור חייהם של יוסף ושרה מלול | אתגר סיעודבארץ מיקמו אותנו במעברה בצומת מגידו. גרנו באוהלים כשלושה חודשים. התנאים היו קשים מאוד. היה רעב גדול, עכברים שרצו באזור בו חיינו. אחת לשבוע קיבלנו תלושים מההסתדרות. ניתן רבע קילו בשר בלבד לאדם לשבוע.
התחלתי לעבוד בחקלאות, יום כן ושבוע לא. הטורייה הייתה כבדה יותר ממני. המצב הזה נמשך עד שהתחלתי ללמוד בטכניון. למדתי הנדסת קרקע ודרכים.
התאגדנו 21 משפחות וערכו הפגנה חריפה במעברות. למקום הוזמנו ניידות משטרה, אך אנחנו לא יכולנו לשאת יותר את התנאים הקשים בהם חיינו. כך הגנו למגדל העמק. לצערי, הבנתי שצריך להפעיל כוח רב כדי להשיג צדק.
ביתנו במגדל העמק היה צנוע מאוד. כולנו חיינו בחדר אחד. ישנו במיטות של הסוכנות, אחד מעל השני. עם הזמן בנינו עוד חדר ועוד חדר, וזה הבית בו אנו גרים היום.
בחלוף השנים נולדו לנו עוד 3 ילדים: מרים, שמואל ודוד. השתלבתי כמנהל עבודה מטעם מוסד הטכניון. עסקנו במחקרים. בדקתי כמעט את כל הכבישים והמסלולים בארץ ישראל הנבנית והמתהווה, מקרית שמונה ועד אילת.
התנדבתי שנים במשמר האזרחי, תפקידנו היה לערוך "פטרולים" ברחבי העיר ולשמור על ביטחון התושבים.
אנו אוהבים את ארצנו. "ברוך הוא וברוך שמו", גם אם ייתנו לי זהב, לא אעזוב את מגדל העמק. גידלנו כאן משפחה לתפארת, ילדינו, נכדינו ונינינו גרים כאן.
שרה: בתאריך 19.09.2011 חגגנו 60 שנות נישואים. ילדינו הפתיעו אותנו וארגנו ערב משפחתי. כל הילדים הנכדים והנינים היו. הכינו עבורנו סרט, ספר ותמונה משפחתית גדולה. כל אחד מבני המשפחה קיבל העתק קטן יותר של תמונת העץ המשפחתי.
יוסף: התחלתי לבכות כמו ילד קטן. זה היה מאוד מרגש. שרה: בכיתי מאוד זאת הייתה הרגשה מיוחדת. אני גאה מאוד בילדינו ונכדינו. 
 

מסר לחיים:


יוסף: לימודים ורכישת מקצוע הם המפתח להצלחה. מה שאני אומר לילדיי ונכדי, אני אומר לכול הצעירים. מסר נוסף: נכתב בתורה: "צדקה מצילה ממוות".
שרה: אנו פה תמיד עבור ילדנו, נכדינו ונינינו. חשוב לשמור על ביטחון המדינה, לדאוג תמיד שהצעירים יהיו מאושרים, הם אלה ששומרים עלינו.