23.10.2020
סיפורם של גלזר יעקב וחודוש סרופימה

סיפורם של גלזר יעקב וחודוש סרופימה

ארץ מוצא: רוסיה
שנת לידה: 1937 (יעקב וסרופימה)
גיל: 75
שנת עלייה: 1990

 

בדיחה:
יעקב: "אני חי כיהודי שומר מצוות, הולך בשבת ברחוב ולרגליי רואה ארנק גדול עם כסף, אסור לי להרים אותו. אני מתפלל לאלוקים, אני צריך את הכסף הזה בשביל פרנסת הבית, המשכנתא, ומעט מותרות. אלוקים נענה לתפילותיי ועשה לכולם שבת ולי יום חמישי".
סרופימה: "אימא מבטיחה, סבתא מקיימת".

 

טרם הגעתנו ארצה:
יעקב: נולדתי בשנת 1937 ברוסיה בעיר קורגי. אבי היה מהנדס ואימי הייתה עקרת בית. היינו 4 ילדים במשפחה, אחות בכורה ושלושה בנים.
משפחתי הייתה ענייה מאוד, גרנו במרתף. חיינו כמשפחה יהודית דתית, בדלתות הבית הותקנו מזוזות ובחצר ביתנו היה תיאטרון יהודי.
למרבה המזל, בזמן מלחמת העולם השנייה, לא הגיעו הגרמנים לעירנו. אבי נשלח לחזית וחזר בריא ושלם בתום המלחמה. בזמן המלחמה הפך התיאטרון היהודי  לביה"ח ארעי. כאשר ביקשנו להשיב את חיי התרבות והתיאטרון לפעילותו הרגילה בתום המלחמה, נשללה בקשתנו, ובהחלטת השלטון הקומוניסטי המקום הפך לדיור המיועד לפועלים.
בשנת 1957 סיימתי את לימודיי והתגייסתי לצבא. חלומי היה להיות טייס, אך נאמר לי שיהודי לא יכול להיות טייס.
בשנת 1960 שבתי מהצבא, כשנה לאחר מכן הכרתי את אשתי, סרופימה, בשידוך. הצעתי לה נישואים לאחר שלושה ימי הכרות בלבד. בשנת 1962 כבר נולד בנינו יחידנו, ארנסט.
בשנת 1965 סיימתי את לימודיי כחוקר פרטי וחיפשתי מקום בו אוכל לעשות הכשרה מעשית. במקומות רבים לא רצו לקבל אותי בשל היותי יהודי. נרשמתי כחבר במפלגה הקומוניסטית, ופניתי בעניין זה לבכיר במפלגה. הוזמנתי לשיחה במחלקת כ"א במפלגה, וכאשר המתנתי בחוץ שמעתי את הפקידים אומרים: "תעשו משהו עם היהודי הזה, תנו לו לשבור את הראש באיזה תפקיד עלוב".
כך קיבלתי תפקיד זוטר במשטרה, שיבצו אותי לצד אנשים שסיימו 10 שנות לימוד בלבד. עם הזמן הכירו בכישוריי וקידמו אותי. הפכתי לחוקר ראשי והיו לי תלמידים רבים, אבל האנטישמיות הייתה תמיד ברקע.
אני זוכר שבאחת החקירות הגדולות שערכנו קיבלו כל החוקרים פרמיות על עבודתם. לי נתנו במתנה קופסה גדולה. כל הגויים היו סקרנים, וגם אני נמלאתי שמחה, אך שפתחתי את הקופסה גיליתי שני כובעים פשוטים.
בשנת 1987 התבקש מפקדי להעניק לי דרגת קולונל, אך הוא שמר עובדה זאת לעצמו. 13 שנים לא ידעתי על כך, ורק בשנת 2000 שכבר חייתי בארץ וחזרתי לרוסיה לביקור, הוחלף המפקד האנטישמי, באחד מתלמידיי. התלמיד שלי שמע על הגעתי, יצר איתי קשר ואמר לי שיש לו הפתעה עבורי, בפגישה מרגשת עימו, הוא חשף בפניי מכתב ישן בן 13 שנים והעניק לי את דרגות הקולונל.
אני שומר מכתבי תודה רבים שכתבו לי אסירים. נאמר לי ע"י אחד האסירים: " אם נאלצתי ללכת לכלא, אני שמח שזה נעשה לאחר שיחה עימך".  בדרכי החקירה שלי התייחסתי בכבוד ליושבים מולי, וניסיתי להישאר תמיד נאמן לאמת שלי ולעקרונות הצדק.
סרופימה: נולדתי בשנת 1937 ברוסיה, בעיר סטריה בסמוך ללנינגרד. גדלתי כבת יחידה להוריי. אבי עבד כנהג אמבולנס, ואימי הייתה מעצבת ומתקנת תמונות.
ביתנו היה בית צנוע, עשוי עץ. הייתה לי בובת סמרטוטים גדולה, קראתי לה קטיה. נהגנו להאזין למוזיקה בגרמופון, ואהבנו לשבת בנדנדה שבחצר. משפחתנו הייתה משפחה חמימה וחברותית.
כשהתחילה המלחמה הייתי כמעט בת 3. ברחנו לעיר גורקי שברוסיה (לשם לא הגיעו הגרמנים), ושם נשארנו לגור עד שעלינו ארצה.  אבי נשלח לחזית, ואימי המשיכה לעבוד במקצועה בגורקי. לאחר זמן מה, הצליח אבי לברוח מחזית המלחמה ושב הביתה. הוא סיפר לנו שבאחד מניסיונותיו לאתר את קרובי משפחתו, הכו אותו אנשי הק.ג.ב מכות נמרצות.
בשנת 1957 סיימתי את לימודיי כשיננית, והלכתי לעבוד בכפר בסמוך לביתי. בשנת 1961 סיימתי לימודי רפואת שיניים בטכניון במוסקבה, ובתום לימודיי עבדתי כרופאת שיניים במקום מגוריי.
במקביל לעבודתי, הייתי חברה במפלגה הקומוניסטית וכיהנתי כיו"ר הארגון המקומי.
בשנת 1961 התחתנתי בשידוך עם בעלי, יעקב. בעירנו היה מספר מועט של יהודים, ולכן חברים מצאו לנכון להכיר בינינו. החתונה נערכה בגורקי, בביתנו הקט. הגיעו המון קרובים וחברים. החתונה הייתה פשוטה ולא מפוארת אך, הייתה שמחה גדולה. שמרתי על שם משפחתי הקודם גם לאחר החתונה כיוון שלשם המשפחה "גלזר" היה "ניחוח יהודי" וחששתי מתגובות הגויים.
בשנת 1962, ילדתי את בנינו יחידינו, ארנסט.

סיפורם של גלזר יעקב וחודוש סרופימה | אתגר סיעוד

סיפור העלייה שלנו והחיים בארץ:
סרופימה: ארנסט, בננו עלה ארצה עם משפחתו כשנה לפנינו. הגעגועים אליו ולמשפחתו היו קשים מנשוא ובשנת 1990 הוריי, בעלי ואני החלטנו לעלות ארצה בעקבותיהם.
הגענו ישירות למגדל העמק. באותה עת, לא חששנו מדבר. היינו כבר פנסיונרים ורצינו להתראות שוב עם בנינו. כחברה לשעבר במפלגה הקומוניסטית לא היה מקובל לדבר על ארץ ישראל, ואף התביישתי לציין זאת.
את כול הציוד שלנו ארזנו בקופסאות עץ גדולות שהובלו במטוס ארצה. הדרך ואף הקליטה בארץ היו קשים לנו מאוד. תיקנו הגדולים אבדו במטוס, כל המטען ששלחנו אבד ונמצא רק לאחר שנה. נותרו רק עם תיק ודרכון.
השכרנו דירה בסיוע משרד הקליטה ונרשמנו לאולפן עם פנסיונרים נוספים, כך למדנו עברית.
עברתי מבחנים בארץ על מנת לעבוד כאן כרופאת שיניים, אך ידיי רעדו ועם סיום הקורס החלטתי שלא לעבוד במקצוע.
הייתי אז בת 55 והתחלתי לעבוד כמטפלת בקשישים, אני רואה בכך עבודת קודש.
גם היום המצב הכלכלי לא פשוט ואנו משלמים משכנתא. מה שמחזיק אותי זאת הזוגיות הטובה שלי עם בעלי, האהבה לבני, לאשתו ולנכדיי. אני ובעלי חגגנו השנה ב"חתונת זהב"  50 שנות נישואים. בני, ארנסט, עובד ברכבת ישראל, ומתגורר עם אשתו וארבעת נכדיי בנהרייה. אין מחיר לאהבתי למשפחתי.
יעקב: לא אוסיף הרבה על סיפור העלייה שסיפרה אשתי. הקליטה בארץ לא הייתה פשוטה. גרנו בסיוע משרד הקליטה בשכירות במגדל העמק, ובלילות עבדתי כשומר באזור תעשייה כפר ברוך. שמרתי על שני מפעלים, מפעל לייצור כותנה ומפעל לעופות תמורת פרוטות. שבע שנים שהיתי מחוץ לבית בלילות (1991-98), עד שלקיתי באירוע מוחי.
הייתה תקופה שהייתי סיעודי לגמרי, אני שמח על כל יום שאני חיי ומתפקד. היום אני מרוצה מחיי, אוהב את אשתי, בני ומשפחתו. השנה חגגנו אשתי ואני, 50 שנות נישואים.
אני אספן חובב, יש לי אוסף סיכות וכן אוסף של עשרות אלפי מכוניות מיניאטוריות משנת 1970. בארץ אף הקמתי ארגון אספנים לדגמי מכוניות ישנות.
היום, כאשר אני נוסע לבקר בעיר הולדתי ברוסיה, קורגי, כל תלמידיי מחכים לי עם זרי פרחים. גם הגויים שביניהם מוציאים מהכיס את מטפחת האף ומניחים אותה על ראשם. הם מלווים אותי לקבר הוריי, ומתפללים איתי יחד במניין.

 

מסר לחיים:
יעקב: לכבד כל אדם באשר הוא, לאהוב האחד את השני ולדעת לסלוח.
סרופימה: "צעירים יקרים, דבקו במעשים טובים, מי ייתן ולעולם לא תדעו סכנה.
ברצוני לומר לשונאי ישראל: היהודים לעולם לא יהיו קורבנותיכם שוב!
בעבר איבדנו את ביתנו ולא ניתן שההיסטוריה תשוב. פחד הגטו ואושוויץ צורב בזיכרוננו עד היום".